האור שבתוך החושך\ אסי שורק

​

מבט על טיפול קבוצתי  
 

רעיון העבודה הטיפולית בטבע אינו חדש. הוא התקיים עוד בתקופה שקדמה למהפכה החקלאית ומתקיים עד היום בשבטים ובקהילות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה. התערבות טיפולית זו בנויה בעיקר על טקסים ומהווה חלק משגרת מנהגים שקשורים במידה רבה לשינויים ולתופעות המצויות בטבע. כך למשל, כאשר החורף בשיאו והימים הם הקצרים ביותר בשנה, התפתחו טקסי אור בחצי הכדור הצפוני של כדור הארץ כניסיון של האדם להאפיל על החשכה. חלק מהטקסים מיושמים עד היום כמנהגים דתיים ותרבותיים כדוגמת חג החנוכה, חגיגות הכריסטמס בעולם הנוצרי ומצעד כדור האש בסקוטלנד.

​

יתכן כי רבים מאיתנו כבר שכחו או שאינם מודעים כלל לקשר בין מנהגים אלו לבין המחזוריות של הטבע. בשנים האחרונות, נושא היחסים בין האדם והטבע צובר הכרה גוברת. בכתבים רבים עולה ההשערה, כי הנתק בעידן המודרני בין בני האדם לבין הטבע גורם למחסור בתחושת רווחה כללית( Well Being ) כמו גם רווחה פסיכולוגית, רגשית ורוחנית. במקביל מתפתח בעשרים השנים האחרונות תחום חדש הנקרא אקו-פסיכולוגיה, המסתמך על פילוסופיה סוציו-פסיכו- אקולוגית הטוענת כי "ההתחברות מחדש" אל הטבע הכרחית, לא רק עבור שימורו הפיזי של כדור הארץ )בתי גידול, נופים, תרבויות, בעלי חיים

וצמחים( אלא גם עבור שימור תחושת האושר של האדם ורווחת חייו. כיום תחום הטיפול הנפשי עומד בנקודה שבה יותר ויותר מטפלים נכונים לאתגר, ומנסים לשלב בעשייה הטיפולית מגע עם הטבע. על אף שהתחום הנו חדש ורבים עדין נרתעים מפסיכותרפיה המתבצעת בטבע, אני שמח לבשר כי כבר בימים אלה, מיושמות תוכניות טיפוליות שכאלה במשרדי הרווחה, הבריאות, החינוך, בנעמ"ת ובמוסדות נוספים.
 

בשורות הבאות אתאר קטע קצר ממפגש אחד מתוך סדרת מפגשים טיפוליים שנערכו בטבע לקבוצה של מבוגרים במגזר הפרטי. הקטע מדגים כיצד אלמנט מן הטבע (האש במקרה הזה) עשוי לעורר תהליך אישי וקבוצתי, וכן מפגש עם סיפורים אישיים של חברי הקבוצה בד בבד עם מהויות שמעבר לסיפורים הספציפיים הללו.
 

לילה יורד, ירח זורח במלוא הדרו בין ההרים וחברי הקבוצה יושבים ומתבוננים בשקט באש המדורה. האש מתחילה מלמטה ושואפת למעלה אל השמים. היא מספרת את עוצמתה ואת יופייה, את סגולתה לחמם אותנו ולבשל לנו תבשיל טעים אך גם חושפת את כוחה לשרוף ולחרוך, בדומה לשמש ביחסה אל האדמה והצמחים.

הקבוצה מביטה באש, ואני מבקש מהם לשים לב כיצד האש מתחברת או נוגעת בסיפור חייהם. בתוך השקט הליילי משהו מתחיל לרחוש בלבבות המשתתפים. כעבור דקות אחדות, אחת המשתתפות זורקת אל האש נייר ספוג בדמעות באמרה "נשליך את הדמעות". משתתף אחר משליך אבן ואומר "חרדות", שלישית משליכה ענף יבש ואומרת "פחד לאהוב", רביעית מוסיפה עלה ואומרת "בדידות" וכן הלאה אחריה. כך נוצר טקס ספונטני  בו כל אחד זורק חפץ ומשתף בכנות בדבר שהיה רוצה להשיל מעצמו, להשאיר מאחוריו לקראת השנה החדשה ולכלותו באש. במובן הזה משתמשים חברי הקבוצה בכוחה של האש לשרוף ולהעלים, כדי להשיל מעצמם כובד וקושי שדבק בהם מזה זמן רב. יהיה זה יומרני לומר כי טקס זה פתר את המשתתפים מהחרדות או מהבדידות, אולם במפגשים האחרונים הם העידו כי לטקס הייתה משמעות רבה עבורם ולהקלה שחוו לאורך המפגשים. קצרה כאן היריעה כדי לנסות ולהסביר מה סגולות הריפוי שקיים בטקס אך מכל מקום אלמנטים בטבע, כגון האש, היוו מרכז וכלי לטקסים שמטרתם הייתה לעבור ממצב פיזי או נפשי אחד למצב אחר- בריא או מתוקן יותר.

אש משולה בפילוספיה הסינית לתקופת הקיץ, לצבע אדום, לכיוון דרום ולאנרגיה זכרית וחמה המתפרצת כלפי מעלה. פילוסופיה זו, שנולדה מתוך התבוננות בטבע, הולידה את הרפואה הסינית. תורה אשר בבסיסה קיימת ההקבלה בין תופעות פיזיות ונפשיות של האדם לבין חמשת האלמנטים- אש, אדמה, מים, מתכת ועץ. בכל אדם ובכל תופעה בטבע יש את כל האלמנטים ובכל אחד מאיתנו קיים חוסר איזון ייחודי בין האלמנטים. השאיפה, על פי תורה זו, היא גם להגיע לאיזון בין האלמנטים השונים, אך גם לחיות בשלום עם הנטייה הטבעית וחוסר האיזון שיש לאדם מסוים.

המפגש עם הטבע מהווה הזדמנות להתבוננות במערכת היחסים שבין האלמנטים שבתוכנו. מערכת זו נמצאת בתנועה ובהשתנות בלתי פוסקת ולכן רבים מכנים אותה "חמשת התנועות" ולא "חמשת האלמנטים", כינוי הנותן רושם סטאטי יותר לתופעות הדינמיות כל כך.

ההשתנות המתמדת, הארעיות, שמקבלת ביטוי ניכר בתורה הבודהיסטית, מתגלמת בכל תופעה בטבע ומהווה ראי להשתנויות שבתוכנו. בנוסף, ההשתנות מהווה מקור מנחם לתהליכים נפשיים מורכבים שעוברים על כל אחד מאיתנו: כפי שהלילה הופך ליום, ענן לגשם וקיץ לסתיו, כך גם הווייתו של האדם משתנה ללא הרף ועשויה להיהפך מעצובה לשמחה ומעייפה לנמרצת. היכולת שלנו לנוע בשלום בין מצבים פיזיים ונפשיים שונים בחיינו היא סימן לכוחות ולבריאות שבנו. במפגשים הטיפוליים בטבע מתבצעת הזמנה להתבוננות פנימית מעמיקה ולמפגש עם התנועה המתמדת והדינמיות של הטבע ושל עצמנו. מפגש זה מגביר ומרחיב את המודעות העצמית ומאפשר חיות ותנועה במקומות בנפש שיתכן והיו תקועים זמן רב או בלתי נגישים למטופל. כך ארע למשל לגלית (שם בדוי), מטופלת בשנות ה- 40 של חייה שהייתה שרויה במשך זמן רב במצב דכאוני ובתחושות של בדידות ו"קור פנימי" כלשונה. במהלך סדרת מפגשים קבוצתיים, שהחלה בקיץ, היא חזרה שוב ושוב לעבודת יצירה שעשתה מחומרים מהטבע. בעבודתה זו היא בנתה דמות הנראית

כמתה, כשהיא שרועה על האדמה בתוך מעגל. עם התקדמות המפגשים ייבש הטבע ושינה במעט את עבודתה, תוך שגם היא עצמה חוזרת אל היצירה ומשנה אותה. שינוים אלה הולידו בהדרגה דמות נוספת שכמו נולדה מתוך הדמות הראשונה. שאר חברי הקבוצה התייחסו לשינוי והעידו על כך שבמקביל לשינוי ביצירה, זיהו גם בגלית משהו שנובע ונולד בה במהלך המפגשים. גלית עצמה העידה כי דרך העבודה היא נגעה במקומות אפלים וכואבים שהתקשתה מזה זמן רב לפגוש אותם. המפגש המחודש הזה אפשר לה לגעת בעצמה והיא סיפרה כי לאחר זמן רב היא מרגישה "חיה". כשם שהקיץ, ועמו אנרגית האש ששלטה במהלך המפגשים ייבשו את הזרעים שעתידים ל"היוולד" אל הנבט, כך סייע אותו קיץ, יחד עם התהליך הטיפולי הכולל, להתבשלות איטית בנפשה של גלית, שבסופה

ארעה כמעין "לידה" מחודשת. כך באמצעות המפגש עם הקבוצה בתוך הטבע הדינמי והמשתנה הצליחה גלית להרחיב את המודעות ולעורר חיות ותנועה במקום אפל שמזה זמן רב לא ראה אור. טיפוס על עץ, התחממות מהאש, שכיבה על האדמה וטבילה במעין צלול, כולם מזמינים מפגש פשוט ומשמעותי עם אלמנטים בסיסיים של הטבע ובו זמנית עם אותם אלמנטים בסיסיים בנפשנו, אשר קשורים לא רק לסיפור שלנו אלא גם למהויות שמעבר לסיפורים. המפגש הטיפולי בטבע המשלב – התבוננות, תנועה, ויצירה מספק לא רק חיות בתוך אזורים אפלים בנפשנו אלא גם הבנות חווייתיות ומילוליות על עצמנו באופן המאפשר יישום של אותן הבנות בחיי היומיום. דומה שבטבע כל משתתף נחשף באופן פשוט ועמוק לאש, לאדמה ולמים שבתוכו. כך מתאפשר מפגש עם תקווה וכוח להמשיך את דרכו. בטבע מתקבלת לעיתים תחושה כי דרך זו אינסופית ואכן הגדיל לבטא זאת לאו צה ב"ספר הטאו": "...השמים פתוחים הארץ גדולה והדרך אינסופית".