טיפול בטבע ובודהיזם\ אסי שורק

ברשימה קצרה זו ייעשה שימוש במושגים מרכזיים הנובעים מהרעיונות הבודהיסטים בניסיון להבין כיצד רעיונות אלו מיושמים בתוך המפגש הטיפולי בטבע.

​

השתנות מתמדת 

ביכולתו של המפגש הטיפולי בטבע, להעמיד את הסיפור האישי של המטופל בקונקסט רחב יותר. המרחב בחוץ שאינו מוגן בקירות ובמזגן מכיל יצורים חיים רבים מלבד המטופל והמטפל.  כל יצור חי מקיים עצמו ביחסי גומלין עם הסביבה ומשתנה ללא הרף. לא רק היצורים החייםמשתנים אלא כל הטבע רוטט כל רגע- האויר נע, האור והצל משתנים, הריחות משתנים, הטמפרטורה משתנה וכפי שנאמר בספרו של יצחק אורפז "מסע דניאל" - "הדבר הניצחי היחיד הוא הזרימה אל השונה".

​

היחשפות למרחב שנע ומשתנה ללא הרף מהווה ראי להשתנות הפנימית של המטופל ומסייע להשיל מנגנונים של היאחזויות והזדהויות שנועדו להשאיר את הדברים קבועים. כך למשל מוצע למטופל, אשר מזוהה לחלוטין עם הרגש שלו ומשוכנע כי הרגש מהווה חלק מרכזי בזהות שלו, להרפות ולגלות כי כפי שהענן משנה את צורתו ללא הרף כך גם תחושותיו ורגשותיו שלו.

​

שזירת החיים והמוות

כל יצור חי ימצא יום אחד את מותו אך בהתבוננות בטבע לא נגלה בתי קברות לפרח או לציפור המתה, כי אם שזירה של החיים והמוות. עלה יבש רוכן על נבט רענן, שועל אוכל את גוויתה של הציפור. 

​

רטט של יחסי גומלין

השהייה בטבע חושפת אותנו ליחסי הגומלין שיש לכל יצור עם שאר היצורים. החשיפה החושית לאלמנטים שבטבע לאדמה, לאויר, למים ולאש מלמדת כי גם גופנו מורכב מהאלמנטים הללו בדיוק כפי שהעץ והנמלה מורכבים מאותם אלמנטים.

​

נוכחות מתמדת

מעבר לכל זה הטבע מזמין אותנו לנוכחות מתמדת. הסביבה המשתנה מעוררת את החושים ומגבירה את החיות והחיוניות. היא מאפשרת לנו להיות במה שכינה ויניקוט "מרחב הביניים", באיזור המציאות שאינו פנימי או חיצוני. באיזור שנמצא בפשטות עם החוויה כפי שהיא. האגדה מספרת כי בודהה ישב תחת עץ והותיר לנמלים לטפס עליו. הטבע מהווה כלי להתעוררות, לחוות את המציאות כפי שהיא בערות, בחיות ובשמחה. מחקרים מצאו כי מצב של חולים הסובלים מדיכאון השתפר כתוצאה מטיפול שנערך עם או בסמוך לטבע לעומת מטופלים שטופלו במרחב סטרילי ומרוחק מן הטבע.

​

ריקות

לעיתים קרובות קיים קושי בהבנת המושג "ריקות" בבודהיזם. המוגש עוסק בעיקרו בריקות מתחושת עצמי\self. טוב לו לאדם לבסס לעצמו תפיסת עצמי מגובשת וברורה. אולם לעתים קרובות תפיסת העצמי נוטה להיות נוקשה ובלתי גמישה ונבדלת משאר העולם. פועל יוצא מכך הוא ניתוקה של הנפש מהמערכות האנושיות והטבעיות שסביבה וחיים באשליה שאין האדם תלוי בסביבה. לאחר שאדם הצליח בהתפחותו כילד לרכוש אגו נפרד, עצמאי ומתפקד הוא יכול לעבור לאתגר הרוחני הבא ומתוך המקום הבוגר הזה לשוב אל ההכרה של התלות שלו בעולם.   למעשה כאשר תינוק נולד תחושת האחדות מאוד נגישה לו והוא חווה עצמו כבלתי נפרד מסביבתו. אדם בוגר ינסה לשוב לקיום שכבר הכיר בתור תינוק אלא שהפעם ממקום של מודעות וחיבור גם לעולם הגשמי.

​

​