החיבור בין אוטיזם ובודהיזם בטיפול הפסיכולוגי - בעזרתו של כלב
המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה בכנס "מדברים אוטיזם - תמורות במחקר, חינוך וטיפול".
הכנס נערך במסגרת החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל-אביב ב-11 וב-13 במרץ 2011.
פרטי המקרה המתואר במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים.
אם תנסו במשך שתי דקות להתמקד במשהו אחד, כמו הנשימות למשל, בוודאי תגלו שתוך כדי ההתנסות תשומת הלב מוסחת אל כל מיני מחשבות. הסחות אלו, במובן מסוים, הן כמו הרגעים האוטיסטיים שיש בכל אחד מאתנו, הרגעים בהם תשומת הלב שלנו מוסחת ואנו לא בנוכחות מלאה ובקשר עם החוויה כאן עכשיו. השבת תשומת הלב אל הרגע והניסיון להיות קשוב וממוקד מאפיין את רוב סוגי המדיטציות כמו גם את ה-mindfulness.
כריס מיטשל (Mitchell, 2009) כתב בספרו "מיינדפולנס ואספרגר סינדרום" כיצד תרגול המיינדפולנס תומך בו, כאדם עם אספרגר, לצאת מתוך הבועה של עצמו ולתקשר עם העולם.
טסטין (1994), אחת החלוצות בתחום הפסיכותרפיה בילדים עם אוטיזם, טענה שאדם עם אוטיזם נולד עם רגישות יתר לחיים, ועל מנת להגן על עצמו מעוצמות הרשמים של המציאות הוא נכנס לתוך קונכייה מדומיינת וקשה ששומרת עליו מוגן. אולם הקליפה הזו מונעת ממנו, כמובן, להיות בנוכחות מלאה עם המרחב שסביבו. וויניקוט (2004) טען שבמרחב הזה, בין הפנים לחוץ, מתקיימת החוויה. אנו יכולים להתייחס למציאות כאל משהו שנמצא בפנים או כאל משהו הנמצא בחוץ, אך אזור המציאות הרלבנטי והעיקרי הוא מרחב הביניים שנמצא במרחב שבין הפנים לחוץ, ביני לבין האחר. ניתן למשל לצפות במרחב הזה כשהוא מתקיים לעתים בין שני ילדים המשחקים יחד: הם כל כולם מרוכזים במשחק, ולשניהם אין שום מחשבה שמפרה את הנוכחות בתוך המרחב הזה. בטיפול באוטיזם, כפי שחוויתי במקרה שאביא כאן, האתגר העיקרי הוא בהשבת תשומת הלב של המטופל – אך גם זו שלי, המטפל – לחוויה ולמרחב הביניים.
